מלכים ב ג:טו ציטוטים במקורות: צרור המור

וירא אליו ה'. לפי שאמר למעלה בעצם היום הזה נמול אברהם. בא לספר עכשיו המעלה הגדולה שקנה אברהם בזאת המצוה. שעד כאן כשהשם היה מדבר עמו היה נופל על פניו ולא היה לו כח לעמוד על עומדו בזקיפה. כדכתיב ויפול אברהם על פניו וידבר אתו. אבל עכשיו אחר שנמול אמר שנראה אליו ה' והוא יושב פתח האהל. וזאת מעלה גדולה באברהם היות מלך המלכים עומד והוא יושב. והרי אמרו רז"ל במשה ראש הנביאים ואשב בהר אין ישיבה אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש. תדע שהרי אין דרך כבוד שיהא הרב עומד והתלמיד יושב וכו'. ובאברהם שהוא ראש הנמולים נאמר והוא יושב. ולפי שעכ"ז אין זה דרך מוסר לפי ענותנותו של אברהם. אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה לבקר את החולה. וידוע כי החולה אינו יכול לעמוד על רגליו אבל הוא מושכב על מטתו וכל העם עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ולכן אמר בכאן והוא יושב פתח האהל כחום היום. להורות כי סתם זקנים חולים הם אצל חמין וכל שכן אברהם שהיה זקן וחולה ממילתו. והיה צריך לצאת לחום היום לרפאות כאבו וצערו כדכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה. וכל זה להורות לנו מעלת אברהם. שאעפ"י שאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה. כדכתיב ועתה קחו לי מנגן. לפי שהיה אלישע עצב על פרידת אליהו. או על ראיית יהורם כדכתיב אם אביט אליך ואם אראך. כי הרשעים מעכבים הנבואה מהנביאים. כדכתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וידבר ה' אלי. וא"כ אחר שאברהם היה עצב ומצטער על כאב מחלתו. לא היה ראוי לראיית שכינה. לזה אמר שעכ"ז נראה אליו ה' אעפ"י שהוא יושב בלא התבודדות. לבקש רפואה וחום למילתו. לפי שהוא היה שמח וטוב לב במצותו כאומרו שש אנכי על אמרתיך. ולזה וישא עיניו וירא במראה השכינה שלשה אנשים נצבים עליו לנחמו ולפקח צערו. וירץ לקראתם כנער ועלם להזדרז למצות השם. ולהורות יותר על מעלת אברהם בנבואה. לא כתב בכאן מי נראה אליו. כי ראוי היה שיאמר וירא ה' אל אברהם כמו שאמר למעלה. אבל אמר וירא אליו ה'. ונראה לי שהוא כמו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וגו'. כי זה נאמר אחר שהוקם המשכן ונתבשם העולם והקריבו י"ב נשיאים קרבנם. חתם ואמר ובבא משה אל אהל מועד. להורות [על] משה רבינו עליו השלום שלא היה השם מדבר עמו כבראשונה. אלא כשהיה משה נכנס אל אהל מועד היה השם מדבר הדבר בינו לבין עצמו ומשה היה שומע מה שהיה צריך. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. ר"ל מתדבר בינו לבין עצמו. וזהו דרך כבוד למעלה שלא היה השם מדבר עם ההדיוט. ודרך כבוד למשה ומעלה גדולה בנבואתו. וכן נאמר באברהם עליו השלום אחר מילתו וירא אליו ה'. לא אמר שנראה לאברהם אלא וירא אליו ה'. כאלו הוא יתברך נראה אל עצמו ומשם השיג אברהם נבואתו. כמו שהיה משיג משה רבינו עליו השלום. וזהו וישא עיניו וירא כי עין בעין נראה אליו ה'. וירא ג' מלאכים כדמות אנשים:

ואמר ונעבור מאת אחינו בני עשו. לרמוז שקבלו עליהם ישראל הגזירה והגלות דכתיב אם לא כי צורם מכרם. ואמר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב. לרמוז כי מיד בהשלמת גלות רביעית של אדום. יתגלה משיח בן דוד שבא מרות המואביה. ויושיע את ישראל תשועת עולמים. ואחר שכל זה הטוב עתיד לצאת ממואב. אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אח"כ אמר קומו ועברו לכם את נחל זרד. להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את נחל זרד. אע"פ שהיה קטן זרת ארכו וזרת רחבו. וכשהיו ישראל רצויים לא עמד הים בפניהם. כאומרו דבר אל בני ישראל ויסעו. שאין הים עומד בפניהם. ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה שלא יכלו לעבור את נחל זרד. וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמונה שנה. וזהו בסבת הרשעים. וזהו עד תום כל הדור אנשי המלחמה. ולזה תמצא שסמך המשורר אחר הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו לעושה נפלאות גדולות לבדו לגוזר ים סוף לגזרים כל"ח. על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וכו'. להורות שבזמן הראשון עשה השם נפלאות גדולות עם ישראל עבדו. לפי שהיו קרובים אליו לקרוא כולם בשם ה'. עד שבאותו זמן הכה בכורי מצרים וקרע להם הים לגזרים והעביר ישראל בתוכו ולא עמד הים לפניהם. ועכשיו מצד העונות על נהרות בבל שם ישבנו ועמדנו לראות אם יעשה השם עמנו ככל נפלאותיו הראשונים שעשה על המים. וכשראינו שבשפלנו לא זכר לנו. גם בכינו בכי גדול בזכרנו את ציון והנפלאות שהיה השם עושה עמנו בזמן הראשון. וכן רמז המשורר שבכל זמן וזמן השם עושה נפלאות גדולות לבדו עם עמו ישראל. ואפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולכן אמר לגוזר ים סוף לגזרים. בכל יום ויום. ולא אמר שגזר ים סוף לגזרים אלא לגוזר ים סוף. להולכי ימים ונהרות בכל יום עושה עמהם נסים ונפלאות. וכבר הארכתי בפירוש איכה. ושם פירשתי מזמור על נהרות בבל איך שם רמוזים גלות בבל וגלות אדום וגלות מדי. שראה אותם המשורר במראה הנבואה. ולכן אמר כנגד גלות אדום שהוא גלות ארוך. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. שאע"פ שנראה שאני שוכח אותך אחרי כמה שנים לא יהי' כן. וכנגד גלות בבל שלא היה אלא שבעים שנה. אמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מיד אחר שבעים שנה. וכנגד גלות אדום אמר זכור ה' לבני אדום. ואל תשכח מה שעשו במקדשך שהיו אומרים ערו ערו עד היסוד בה. וכל זה מצד העונות שהיו בבית שני. כאומרם ז"ל בירושלמי מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים. דורות ראשונים היו בהם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. ועם כל זה אע"פ שנחרב הבית בימיהם לא עשו אלא שהסירו את התקרה דכתיב ויגל את מסך יהודה. אבל דורות האחרונים לא בהם ע"ז וגילוי עריות והיו בעלי תורה ובעלי מצות. ובעונותם גרמו להחריב הבית עד היסוד בה. דכתיב האומרים ערו ערו עד היסוד בה. מה טעם לפי שהיו חומדים ממון ושונאים אלו לאלו. הרי לך מבואר ששנאת חנם קשה מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. אח"כ חזר לגלות בבל ואמר בת בבל השדודה וגו'. אשרי שיאחז וגו'. הנה בכאן כלל גלות מדי וקראם מאושרים. לפי שהיו קרובים אל ה' כמאמר כורש מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל. וכן בענין מרדכי ואסתר. וקראם מאושרים לפי שהחריבו לבבל ונפוצו עולליהם אל הסלע. כמו שעשו מלכות בבל לישראל. והנה יש מקום לדבר בענין שכתב איכה. ובמעלת איכה. והנושא יכול להיות איכה אשא לבדי. והמאמר שלשה פתחו באיכה תמצאהו במנורת המאור. וכן יכולים לדבר בכאן בפרשת המרגלים דכתיב בהו ויבכו העם בלילה ההוא. וכתיב בכה תבכה בלילה. וכתיב בפרשה זו ותשובו ותבכו לפני ה'. אח"כ אמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. ואחז"ל ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. אבל כל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה לפי שהיו ישראל כמנודים. והנה יש לעיין איך אמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדיבור. שהרי מצינו שנתיחד אליו הדבור בכל מ' שנה. ובכל מקום תמצא כתוב וידבר ה' אל משה הרבה פעמים זולת שלפעמים כתיב ויאמר ה' כדרך כל התורה. וא"כ איך אמר שכל מ' שנה לא נתייחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. והנראה בעיני כי מה שאמר שכל מ' שנה לא נתיחד אליו הדבור. זה משמע מתחלת אלה הדברים. עד ויהי כאשר תמו. שלא תמצא שנתיחד אליו הדבור אלא בלשון אמירה. דכתיב ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה. ואחר כך כתיב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר. וזה להורות כי שנות רשעים תקצורנה. לא שיקצורו כי בהפך הוא כי יבלו בטוב ימיהם ויציצו כל פועלי און. אבל פירושו כי אחר שהרשעים בחייהם קרויים מתים. אין חייהם חיים אע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. ולכן כל חייהם אינם חשובים כשנה אחת. ומזה הטעם בעצמו מנה בכאן אלו הארבעים שנה בתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה. להורות כי ספו תמו מבלהות ופתע פתאום עברו עליהם אלו המ' שנה. כאומרו וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה. כאלו לא היו חייהם חיים אלא כשיעור שיש מתחלת אלה הדברים עד ויהי כאשר תמו. כאלו תחלת הארבעים היה מתחלת התוכחה של אלה הדברים. וסוף הארבעים היה כשאמר ויהי כאשר תמו וידבר ה' אלי. וזהו שאמרו אבל כל ארבעים שנה לא נתייחד אליו הדיבור אלא בלשון אמירה. וא"ת אם ישראל חטאו משה ע"ה מה חטא שלא נתייחד אליו הדיבור. אבל זה יורה על מעלת ישראל ועל קדושתם. שאע"פ שהיה משרע"ה גדול הנביאים. לא היתה נבואתו אלא בסבת ישראל ובאמצעותם. כאומרו וראה כל העם אשר אתה בקרבו. כי בסבת היות אתה בקרב עם קדוש שרתה עליך השכינה. וזהו ג"כ מה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ובסבת היות אתה בקרבם יראו מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. בסבתם ובאמצעותם. וזהו ג"כ מה שאמר וראה כי עמך הגוי הזה. ובסבתם אני מושפע ממך. וכן אמרו לך רד מגדולתך כי לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. וא"כ אחר שישראל היו רחוקים מהשם והיו כמנודים כל מ' שנה. כלומר פרושים מזוהר עליון. איך היה ראוי שיתייחד הדיבור אל משה באספקלריא המאירה. אחר שמשה לא קבל הנבואה אלא באמצעותם. וא"כ אינו מן התימה שכשיש רשעים בדור לא יתייחד הדיבור אל הנביא ושתסתלק ממנו הנבואה. וכן אני סבור כי כשאמר אלישע ועתה קחו לי מנגן שנסתלקה שכינה ממנו. לא היה בשביל שהיה עצב על פרידת אליהו רבו. שכבר עבר בינו ובינו זמן רב. אבל היתה הסבה בעבור ראיית מלך ישראל שהיה רשע. ולכן אמר אם לא פני יהושפט אני נושא אם אביט אליך ואם אראך. וכמו שאמר אסור להסתכל בדמות אדם רשע. לפי שהאדם עשוי בצלם דמות דיוקנו של הקב"ה. ולכן ראוי לכל אדם להתקשר בזה הצלם. באופן שלא יפרד ממנו בשום זמן. כאומרו אך בצלם יתהלך איש. ואם אדם יסתכל בדמות אדם רשע. כביכול שנפרד ממנו זוהר עליון. ונסתלק ממנו אותו צלם עליון. ונפרד ממנו בסבת טומאת הרשע. כמו שמסתכל במראה האשה הנדה שנראה לו שרואה שם טפות דם. ואלו האשה מטמאה האויר ובהבל פיה ניתזו שם ניצוצות של דם. וזהו סילוק שכינה שהזכירו ז"ל בסבת דור אנוש ודור הפלגה. וזהו בטמאם את משכני אשר בתוכם. כי משכן השם הוא אותו צלם שנזכר אשר הוא בתוך האדם. וכשהאדם מטמא עצמו. כביכול שמטמא אותו צלם ומשכן השם. עד שברוב טומאתו הוא מטמא לאחרים ומונע מהם אותו זיו עליון. בסבת ההסתכלות שמסתכלין בו. ולכן נסתלקה שכינה מאלישע בסבת יהורם. עד שהוצרך לומר ועתה קחו לי מנגן. עד שבסבת השמחה יחזור אליו זיו העליון אשר נפרד ממנו. וזהו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. ולכן אמרו בכאן אבל כל מ' שנה לא נתייחד אליו הדיבור. לפי שהיו ישראל כמנודים פרושים מאותו צלם עליון שנפרד מהם בסבת רשעתם. עד שבסבת זה נפרש ממשה ע"ה אותו זוהר העליון. לפי שהיה הולך בקרבם ומסתכל בהם. אבל כאשר תמו כל אנשי המלחמה. מיד וידבר ה' אלי באספקלריא המאירה. לפי שחזר אליו אותו זוהר העליון שנפרש ממנו בסבתם. וקראם אנשי המלחמה לפי שהיו כולם מבן עשרים שנה ומעלה ראויים לצאת למלחמה. כדכתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שהם עשו מלחמה גדולה עם ישראל ועשו רע גדול לישראל. אחר שהאמינו לדברי המרגלים וסבבו למות כולם במדבר. וגרמו שהתאחרו ישראל במדבר ארבעים שנה. כאומרו ובניכם יהיה רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם. וכן קראם אנשי המלחמה. על דרך סגיא נהור. לפי שהיו חלשים ורכי הלבב ולא יכלו להלחם עם אנשי הארץ ולא היה להם לב כנגדם. ואמרו אפס כי עז העם. והיה להם לב להלחם עם הארץ. שאינה רואה ואינה שומעת. ולהוציא דבה עליה לומר ארץ אוכלת יושביה היא. ונתנבאו ולא ידעו מה שנקראת כן. לפי שהיא עתידה לכלות מישראל הראויים להיות יושביה. והארץ תעזב מהם אחר שהוציאו דבה רעה עליה. וכן קראם אנשי המלחמה. לפי שלא ידעו לעשות מלחמה ולכבוש יצרם הרע. אבל נתפתו מעצת נחש הנחושת הוא שטן הוא יצר הרע. אשר על זאת המלחמה הזהירה התורה. ואמרה כי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם דייקא. זה מלאך המות שהוא צר הצורר תמיד לאדם. ומטעהו בחלקת אמרים רכו משמן. והאדם צריך ללחום עמו תמיד ולא להאמין לדברו אלא לשבר כוחו. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולזה צותה תורה לתקוע שופר להחרידו ולהבהילו. ולזה אמרו שופר ראשי תיבות. אין שטן ואין פגע רע. ולכן קראם בכאן אנשי המלחמה לפי שלא יכלו להלחם עם יצרם הרע והוא נלחם בם ועשה עמהם מלחמה. ועל זה רמז כי תצא למלחמה על אויביך. כמו שנפרש במקומו בעזרת האל: